פסק-דין בתיק ת"א 1816-06

1. בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 23.5.06 נהרגה המנוחה, נטליה גרמן ז"ל (להלן: "המנוחה"). בפניי תביעת עיזבון המנוחה ובעלה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ח- 1975 (להלן: "החוק").

2. אירוע תאונת הדרכים וחבותה הביטוחית של הנתבעת אינם שנויים במחלוקת. בנסיבות אלו, הדיון יתמקד בשאלת שיעור הנזק.

3. המנוחה, ילידת 1937, ניצולת שואה אשר עלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1996, נהרגה בהיותה בת 69, נשואה ואם לשני ילדים בגירים (ילידי 1961 ו- 1970). התובע 2 (להלן: "התובע"), בעלה של המנוחה ואב ילדיה, יליד 1936, עלה ארצה יחד עם המנוחה, בן 70 במות עליו רעייתו.

אובדן הכנסות בשנים האבודות

4. לטענת התובעים, הכנסות המנוחה נבעו מעבודתה כמטפלת סיעודית בחברת א.ש. סיעוד ורווחה בע"מ, בגינה השתכרה סך של כ-1,000 ש"ח נטו בחודש, וכן מעבודות ניקיון בגינן השתכרה סך של כ- 1,500 ש"ח בחודש ללא תלוש משכורת. כן טענו התובעים כי המנוחה קיבלה תשלום רנטה מממשלת גרמניה בסך של 270 אירו לחודש המגלמים סך של כ-1,500 ש"ח; ורנטה זו הייתה המנוחה זכאית לקבל עד יום מותה. בנוסף לאמור לעיל זכו המנוחה ובעלה התובע לקצבת זקנה זוגית בסך של 3,107 ש"ח לחודש. התובע לא השתכר למחייתו. לטענת ב"כ התובעים, נוכח בריאותה של המנוחה, בצד מאפייני אישיות חזקים, היתה התובעת ממשיכה לעבוד לפחות עד גיל 80. התובעים טענו, כי המנוחה ובעלה ניהלו אורח חיים צנוע, התגוררו בשכירות בדירה מטעם משרד השיכון, הסתפקו במועט ותמכו כלכלית בשני ילדיהם, על כן, לשיטת התובעים, יש לגלם את ידת החסכון בשיעור של 50% מהקופה המשותפת.

5. מאידך גיסא, נטען ע"י הנתבעת כי הכנסתה הממוצעת של המנוחה מעבודתה בחברת הסיעוד עמדה על סך של 894 ש"ח נטו בחודש ותשלומי הרנטה שקיבלה, עמדו על סך של 1,360 ש"ח לחודש. לטענת ב"כ הנתבעת, כשלו התובעים מלהוכיח את עבודתה של המנוחה בעבודות ניקיון, עת לא הובא לעדות, ולו מעסיק אחד של המנוחה, וכל שכן אף לא הוצגה זהותם של המעסיקים. כן הטעימה הנתבעת כי המנוחה סבלה מבעיות רפואיות רבות, חלקן כרוניות, אשר שומטות את הקרקע מתחת לטענה כי היה בכוחה לעבוד לפחות עד גיל 80. עוד נטען, כי אין לקבל את טענת התובעים לחסכון בשיעור של 50% מהקופה המשותפת, נוכח הכנסתם הנמוכה של בני הזוג .
6. בנסיבות העניין, מצאתי להעמיד את הקופה המשותפת של המנוחה והתובע בתקופה הראשונה, היינו עד לגיל הפרישה של המנוחה, על סך של 5,502 ש"ח, בעוד שהכנסת המנוחה עמדה על סך של 3,948 ש"ח. לעניין טענות התובעים להכנסות המנוחה מעבודות ניקיון, לא הוכח בפני  כי המנוחה אכן עבדה בעבודות ניקיון מעבר לעבודה כמטפלת בחברת הסיעוד; בפניי לא הובאה כל ראיה בתמיכה בטענה זו וכל שכן לא נמסרו ולו פרטים שיש בהם להעיד על זהות המעסיקים בייחוד נוכח טענת ביתה של המנוחה, הגב' פאינה גרמן, כי היא ניהלה את המשא ומתן עם מעסיקיה של המנוחה עובר לתחילת עבודה בביתם. לא זו גם זו, לא הובאה בפניי כל ראיה כי עבודתה של המנוחה בניקיון בתים פרטיים דווחה למוסד לביטוח לאומי כמתחייב בחוק. מכל מקום, הגם  ולא ניתן להעניש את הנפגע, לרבות תלוייו, על דיווחיו הכוזבים לרשויות המס, עדיין על שכמו של הנפגע מוטל להביא ראיות מעבר לכל ספק על מנת להוכיח את הכנסתו הבלתי מדווחת (ראה ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 16.8.09); ע"א 5794 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא (3) 489).   בצירוף הדברים, לא שוכנעתי מחומר הראיות הדל שהונח בפניי כי המנוחה זכתה להכנסה מעבודות ניקיון אשר לא דווחה לרשויות המס ו/או המל"ל.

נוכח בעיותיה הרפואיות של המנוחה, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שהונח בפניי כמו גם מחקירתה הנגדית של בתה, פאינה גרמן, לא שוכנעתי כי ניתן להניח את פרישתה המאוחרת של המנוחה בגיל 80. יחד עם זאת המנוחה חצתה זה מכבר את גיל הפרישה המקובל לנשים ועולה מעדותה של גב' ילנה דובובסקי, רכזת כח אדם בחברת הסיעוד, כי המנוחה הייתה כשירה מבחינה רפואית לשמש כמטפלת באנשים מבוגרים, ביצעה עבודתה נאמנה והעסקתה בחברה הייתה נדרשת בשנים הקרובות. בנסיבות אלו, שוכנעתי כי ניתן להניח כי אלמלא התאונה הקטלנית הייתה המנוחה ממשיכה בעבודתה בחברת הסיעוד למצער במשך 5 שנים נוספות.

יש לחלק את הקופה המשותפת ל- 3 ידות כדלקמן: ידת המנוחה, ידת התובע, ידת החסכון. בנסיבות העניין ובשים לב לגובה הכנסות התא המשפחתי של המנוחה והתובע, לא מצאתי לקבל את טענת התובעים לאפשרות הגדלת שיעור החסכון. מהכנסתה של המנוחה יש להפחית סך של 1,834 ש"ח, המגלם את יד הקיום של המנוחה. מכאן, שאובדן ההכנסה לחודש בתקופה הראשונה עומד על סך של 2,114 ש"ח. סה"כ אובדן הכנסה בתקופה הראשונה עומד על סך של 126,840 ש"ח.

בתקופה השנייה, מפרישתה של המנוחה ועד היום, מגלמת הקופה המשותפת את תשלומי הרנטה וקצבאות המל"ל ועומדת על סך של 4,607 ש"ח, בעוד שהכנסת המנוחה עומדת על סך של 3,054 ש"ח. אף בתקופה זו יש לחלק את הקופה ל- 3 ידות. מהכנסתה של המנוחה יש להפחית סך של 1,536 ש"ח המגלם את יד הקיום של המנוחה. יוצא כי אובדן ההכנסה לחודש בתקופה זו עומד על סך של 1,518 ש"ח, וסה"כ עומד על 24,288 ש"ח  (מכפלת אובדן ההכנסה לחודש ב- 16 חודשים).

בתקופה השלישית, מהיום ועד לתום תוחלת חייו של התובע, אובדן ההכנסה לחודש זהה לאובדן ההכנסה לחודש בתקופה השנייה. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית צפויה לתובע תוחלת חיים עד לגיל 84 שנים ו-10 חודשים. מכאן שאובדן ההכנסה לכל התקופה (102 חודשים) עומד בערכו המהוון על סך של 136,620 ש"ח.

הנה כי כן, אובדן ההכנסה בשנים האבודות בגין מותה של המנוחה עומד במצטבר על סך של 287,748 ש"ח.

(לעניין חישוב אובדן ההכנסה בשנים האבודות ראה ע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (לא פורסם, ניתן ביום 19.12.07)).

אובדן שירותי המנוחה כרעייה

7. לטענת התובעים, המנוחה, אישה בריאה אשר כוחה במותניה, סעדה עד ליומה האחרון את בעלה אשר סבל מבעיות רפואיות שונות והיה תלוי בה לחלוטין, ולדבריהם היה בכוחה לסעדו עוד לפחות 6 שנים.  מאידך גיסא, טענה הנתבעת כי לא הובאו כל ראיות למצבו הרפואי של התובע כמו גם להיקף תמיכתה של המנוחה בו, מה גם שמצבה הרפואי של המנוחה וגילה לא היו מאפשרים בידה לסעוד את בעלה משך ימים רבים וניתן להניח כי ברבות הימים המנוחה עצמה הייתה נזקקת לעזרת הזולת.

8. טעם רב נעוץ בטיעוניה של הנתבעת אודות עוצמתה של התשתית הראייתית שהובאה בפניי בעניין מצבו הרפואי של התובע, לרבות היקף הסיוע שהעניקה לו המנוחה. יחד עם זאת, שוכנעתי כי התובע במצבו הרפואי נזקק לעזרת הזולת, עזרה אשר הוגשה לו באופן בלעדי ע"י רעייתו באופן יומיומי עד ליומה האחרון. בנסיבות אלו ובהתחשב באיכות תפקודה של המנוחה בחיי היום יום עובר לתאונה, מצאתי לפסוק לתובע אובדן שירותי רעיה בסך מהוון של 55,653 ש"ח, המגלמים פיצוי בסך של 1,000 ש"ח לחודש עבור 60 חודשים.

כאב וסבל

9. הפיצוי בגין נזק לא ממוני מעוגן בתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1976. המחלוקת בין הצדדים נתגלעה לעניין סוגיית חישוב הריבית והפרשי ההצמדה.

10. הריני לפסוק לתובעים פיצוי בגין סבל וכאב לפי התקנות סך של 42,797 ש"ח.